יובל פרוינד
כמה טוב שישנם איים בלב ים. אי של שקט בתוך מירוץ הזמן. אי-עשייה. כן, כן, לא צריך לטוס רחוק ולא לשכור יאכטה. מספיק להעיז לשבת שתי דקות ולא לזוז, לכבות מסכים, לעצום עיניים לכמה שניות ולהרגיש את הלב שעדיין מדבר. ללגום מהקפה שפינקת את עצמך (במחווה של אמון מחודש) ולהעמיק במשפט אחד.
המשפט היום עוסק בשאלה – איך אתה תופס את עצמך והוא מחדד נקודה מהותית לגבי הההבדל הדק בין ‘אגו’ ל’אהבה עצמית’: “הענוה והשפלות האמתית/ מוסיפה בריאות וכוח/ והדמיונית/ מחליאה ומעציבה” (מידות ראי”ה ענוה יא)
ענווה ומסכנות
מה זאת ‘ענווה’? הרבה פעמים זו תכונה שנתפסת אצלנו כשתיקה וצניעות, לא מדבר, לא מחצין. אדם ש”מכווץ” את עצמו, שבורח ממחמאות כמו מאש ובאופן כללי הודף תחושות של גדלות ומצויינות. המילה ‘שפלות’ בכלל זורקת לנו את הדמיון אל מחוזות ההשפלה. זה נשמע כמו מחיקה עצמית, כמו ויתור מתמיד ומתכתב אצלנו בנפש עם מסכנות ו”קורבנות”.
עד כאן תארנו את הענווה והשפלות על-פי המהדורה הדמיונית. אשליה של ענוה ושפלות. חיקוי לא מוצלח. ענווה מהזן הזה באמת יוצרת מחלות נפש ועצבות כרונית. אם האדם כל הזמן צריך להילחם בנוכחות של עצמו ולהשתיק אותה – שום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה.
שלם שהוא חלק
טוב, לשלול זה קל. השאלה הגדולה היא מהי הענווה האמיתית? הרב קוק הרי לא רק קורא לה רק ‘מידה טובה’ אלא מדגיש שהיא חיונית לתפקוד הנפשי, שהיא מעצימה את האדם ומוסיפה לו הרבה בריאות וכוח. אז מהי אותה תכונה יסודית? איך רוכשים אותה?
אפשר לומר שהענו תופס את עצמו כשלם שהוא חלק. הוא לא צריך לצמצם את עצמו או שום כוח מחייו אלא הוא קולט את ההקשר הנכון של המציאות: עולם גדול ועשיר שהאדם הפרטי משתלב בתוכו. ההבנה הזאת לא מקטינה או מטשטשת, היא מאזנת – היא מזכירה לך שלא הכול על הכתפיים שלך ושאתה מודע רק לחלק מן ההתרחשות. היא משחררת את האדם מחלומות שווא ומפקסת אותו לחלק שלו.
ענו נכנס לחדר
כאשר הענו נכנס לחדר הוא לא צריך לכופף את עצמו. הוא פשוט נותן מקום שווה לכל מי שנמצא שם. הוא פתוח, הוא קשוב, הוא לומד, נותן ומקבל מכל אחד. הוא “שמח בחלקיותו”. לא מנסה למתוח אותה בכוח ולהשתלט על אף אחד. לא מסתיר את מה שהוא לא יודע או לא מסוגל. יודע שהוא חלק ובזכות זה מרוויח את ה’חלקים’ האחרים שאין לו.
כאשר תופסים כך את הענווה מבינים עד כמה היא מבריאה ומפתחת את הנפש וקולטים עד כמה הגאווה “תוקעת” אותה. אם הענווה היא המוכנות להיות פתוח לחלקים האחרים שסביבי – הרי שהגאווה היא אטימות לחלקים האחרים וניסיון לנפח את החלק שלי לממדים אדירים. זהו פרויקט שאפתני דמיוני שחייב בשלב מסוים להיכשל – פרויקט שמסתיר מהאדם את הרבה ממוקדי ההתפתחות שלו, שנמצאים, מה לעשות, מחוץ לו.