אורי סובוביץ'
פרשת ויקהל – על תפקיד האומנות
חופש אומנותי
"באומנות כמו באומנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה…" (אלדד זיו).[1] משפט זה, שהפך למטבע לשון, קורא תיגר כנגד כל סוג של מגבלה או צנזורה, שכן גבולות יצמצמו את רוח האומן ויגבילו את יצירתו.
האומנות כיום באה לבטא את הלכי הנפש של האומן ואינה חפצה לחנך או לרומם את רוח העם. האומן מוציא לאור את רוחו שלו ולא מתיימר להוות שופר לעולם ערכים כזה או אחר. יתרה מזו, חזרה על אמונות וערכים שכבר ידועים לכול לא תיחשב כיום לאומנות, ועל כן האומן ישאף תמיד להציג כיוון חשיבה שונה או לבטא רעיון מקורי. בעולם הפוסט מודרני, שכבר קורא תיגר על גבולות והגדרות, האומן לעיתים קרובות "ייאלץ" להיות נועז עוד יותר, לכפור במוסכמות, בערכים ובאמונות שהן נחלת הכלל. על כך כתב גדי טאוב (המרד השפוף, תל אביב 1997, עמ' 81–82):
במצב החדש צריך ללכת רחוק מאד כדי להיתקל סוף סוף באיזו נורמה… ההנחה שאמנות חייבת להיות אוונגרדית, מורדת, בשביל להיות אפקטיבית מתבססת על הרעיון הרומנטי ביסודו, שעליה לעסוק בשיחרור מכבלים ושאם היא חופשית מראש הרי היא מחמיצה את ייעודה כתהליך של שיחרור. להיות חופשי – אין בכך כלום, להיעשות חופשי זה א-לוקי, כדברי פיכטה… היעדרם של גבולות הופך למועקה מתמדת… ככל שהגבולות מתמעטים ומתרחקים כך נדרשת האמנות להרחיק יותר ויותר מתחומו של הנורמלי…
בהמשך הוא כותב כי האומן הפוסט מודרני סובל מ"מצוקה של עודף חופש ועודף אפשרויות בחירה, של היעדר נורמות מגבילות, היעדר אמונות, היעדר הסברים ומיתוסים מאגדים, היעדר סדר. מצוקה של תחושת ציפה בחלל ריק".
רוח פוסט מודרנית זו לקחה לעיתים קרובות את האומנות למחוזות של יצירות שמאתגרות ולעיתים קרובות אף כופרות באמונות ובערכים שלאורם אנו מחנכים. הקִדמה בהקשר זה לא ממש לא קידמה אותנו… רק לפני שמונים וחמש שנה הרוח הייתה אחרת לגמרי, כפי שביטא זאת הסופר ח"נ ביאליק כשהשמיע דברים שכנראה לא היה ניתן לומר כיום (מאמר האמנות הטהורה, תל אביב תרצ"ה, ספר שני, עמ' שסו):
רוצה אני להאמין כי דווקא מתוך האויר הטהור… תעמוד לנו אמנות טהורה באמת, טהורה בכל משמעויותיה ופירושיה הטובים של מילה קדושה זו. אמנות שזנה את הרוח ולא את החושים בלבד, שמרוממת ומעדנת את האדם, ולא שמבהמת אותו. האמנות שלנו לא תהא רק משעשעת את העם, אלא גם מחנכת אותו.
הלוואי שנזכה.
"חכמת לב"
פרשת ויקהל ממשיכה לעסוק במלאכת האומנות של הקמת המשכן וכליו, הארון, השולחן, המנורה, מזבח הקטורת ומזבח העולה, בגדי הכוהנים ועוד. מלאכות אלו דרשו ככל הנראה לא רק כישרון רב אלא שילוב מיוחד של חכמה ולב, שכן האומנים פעלו על פי הנחיות ברורות אך גם נדרשו ליצירתיות "להוציא דברים חדשים מדעתו בכח מחשבתו" (אבן עזרא שמות לא, ג-ד). האומנים יצרו כלים גשמיים, אך מטרתם הייתה ליצוק בהם רוח ומשמעות שירוממו את לב משרתי המקדש והעם שמגיע לבקר בו. מסיבה זו, הביטוי "חכם לב" חוזר פעמים רבות בפרשתנו: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ… וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (שמות לה, כה-כו), "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שם לו, ב), ועוד.
הקמת בית הספר לאומנות "בצלאל"
קשה לדמיין כיום רב ראשי שיכתוב איגרת ברכה על הקמת בית ספר לאומנות, אך כאמור, באומנות, כמו באומנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה…
באיגרת ששיגר הרב קוק לבוריס שץ עם הקמת האקדמיה לאומנות, "בצלאל", על שם בצלאל בן אורי האומן הראשי של בניית המשכן (איגרות הראיה, חלק א, איגרת קנח), בשנת 1906, הוא תיאר כיצד יש באומנות סימן לתחיית עם ישראל, פרחים שמבטאים את היופי החיצוני, אך גם פרי ותועלת:
אחד מסימני התחיה המובהקים היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה "תחיית האמנות והיופי העברי בארץ ישראל". מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכשרון, גאוני היופי והאמנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים, ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה, לעטר את עירנו הקדושה, שהיא כחותם על לבנו, בפרחיהם הנחמדים, להיות בקרבה לכבוד ולתפארת, גם לברכה ותועלת.
אך יש גם תועלת באומנות שכן, מה נכבד הוא לדעת, שאות חיים זה איננו רק אות ריק מכל תוכן ממשי, כי אם יש בו ג"כ פרי ותועלת. המקצוע החשוב הזה, של האמנות היפה, יוכל באמת להביא ברכה ולפתח שערי פרנסה וכלכלה למשפחות רבות מאחינו היושבים על אדמת הקודש… והוא יפתח ג"כ את רגש היופי והטוהר, שבני ציון היקרים מוכשרים לו עד מאד, ירומם נפשות רבות ומדוכאות לתת להן הסתכלות בהירה ומאירה, על הדרת החיים, הטבע והמלאכה, על כבוד העבודה והחריצות. כל אלה הנם פרינציפים נשאים, שממלאים את נפש כל איש עברי רגשי גיל והדר…
עם זאת, בסוף האיגרת הזהיר הרב קוק מפני "היופי הפראי" חסר הגבולות והמעצורים: "עמנו העתיק כשבא לעולם ומצא את האנושיות חתולה בחיתולי ילדותה הפראית, ורגש היופי הפראי, המחוסר זך ועדנה, הולך וכובש לו את העולם…". אם כן, האומנות מעידה על התעוררות תרבותית המסמלת את ניצני תחיית עם ישראל מהגלות. יש בה מן היופי החיצוני שמעטר את ירושלים, וחשוב מכול, היא יכולה להביא ברכה גדולה לעולם בלרומם נפשות ו"לתת להן הסתכלות בהירה ומאירה, על הדרת החיים", אך בתנאי שהיופי לא יהיה פראי, שכן מטרתו לא תהיה לפרוץ כל גבול אפשרי, אלא לרומם את נפש האדם ולהביא לו ברכה.
אומנות מרוממת
בפנקסים שכתב לעצמו (קבצים מכתב יד קודשו, פנקס אחרון בבויסק, פסקה יא), חידד הרב קוק בצורה נפלאה את הדואליות שיש באומנות. גם הוא ראה ערך עצום בתפקיד האומנות להוציא לאור את כל הרשמים הפנימיים החבויים בנפש האדם, אך עם זאת רק בתנאי שהם "יבשמו את אוויר העולם", ולא חלילה להפך. את הטוב והאצילי שבנפש יש לפרסם ואילו את השפל והמכוער יש להצניע, שכן לא הפרסום הוא העיקר אלא השפעתה על החברה:
הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים הצבורים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש החושבת והמרגשת, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו. מובן הדבר, שרק אותם האוצרות שבהיפתחם מבסמים את אויר המציאות – טוב ויפה לפתח, "מכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים". אמנם אותם הדברים הגנוזים, שקבורתם היא ביעורם, עליהם מתתקן היתד שעל אזנינו, לחפור ולכסות. ואוי למי שמשתמש ביתדו פעולה הפכית למען הרבות בואשה".
לסיכום
יש לאומנות ערך ייחודי על ידי שהיא מגלה את הרז הפנימי החבוי באומן. חכמת הלב של בצלאל ויתר אומני המשכן הייתה בכך שאומנותם גילתה את האצילי והמרומם שבאדם, ובזכות כך הביאה ברכה גדולה לעולם. האומנות הפוסט מודרנית קידשה את פריצת הגבולות, ובעידן ללא גבולות והגדרות, נאלצת להרחיק לכת עוד יותר על מנת להביא לעולם יצירה מקורית ויוצאת דופן. כשמקדשים את פריצת הגבולות ללא ביקורת מוסרית או ערכית, האומנות מאבדת את תפקידה להיות כזו "שמזינה את הרוח ולא את החושים בלבד, שמרוממת ומעדנת את האדם, ולא שמבהמת אותו. האמנות שלנו לא תהא רק משעשעת את העם, אלא גם מחנכת אותו" (ביאליק שם).
לו יהי.
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או סירקו את הבר-קוד
[1] אומן, במאי תיאטרון, איש תקשורתי ומוזיקאי.
